החלטה בתיק ב"ש 92195/05

            כנגד המשיב הוגש כתב-אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק בלא רשות על-פי דין וירי באזור מגורים.

            מתברר, כנטען בכתב-האישום, שביום 9/6/2005, בעקבות משחק כדורגל, פרצה מריבה בין ילדיו הקטינים של המשיב לבין בנו הקטין של המתלונן. במהלך המריבה הזו נפצע בנו של המתלונן, שהלך יחד עימו לבית המשיב כדי להראות לו את הפציעה, ואגב כך התפתחה מריבה מילולית במקום. לאחר ששב המתלונן לביתו בלוד, הגיע, בשעות הערב, למקום המשיב, כשברשותו אקדח, וירה תשעה קליעים לכיוון המתלונן וילדיו מטווח של כ-10 מ'. אלה הבחינו באקדח ונמלטו אל תוך הבית, כשהם סוגרים אחריהם את הדלת.

            נתעוררה מחלוקת בין הצדדים האם הייתה פציעה כלשהי כתוצאה מן הירי, אולם ניתן לראות, בבירור, גם על-פי שתי ההודעות שהציג הסניגור הנכבד בפני, ומעצם בקשת התביעה למעצר, כי אם הייתה פציעה כלשהי, הרי שמדובר בשריטות בגבו של המתלונן, שאירעו אגב בריחתו מן המשיב.

            צריך להוסיף, כי גם על-פי העבירות שיוחסו למשיב (ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה), וגם על-פי האמור בבקשת המעצר, לא נפצע איש כתוצאה מן הירי.

            מכל מקום, בסיומה של החקירה בנושא, ולאחר שהמשיב נעצר והוגש כנגדו כתב-האישום האמור, הוגשה גם בקשה לעוצרו עד תום ההליכים, על רקע המעשה החמור שביצע, המוליד עילת מעצר סטטוטורית ברורה. אין לי צורך להוסיף דבר בהקשר קיומה של עילת המעצר ואין לי צורך לצבוע בנופך חומרה נוסף את האירוע עצמו, מה שביקש התובע המלומד לעשות, כדי לשכנעני בדבר. החומרה והמסוכנות שרירים וקיימים ובולטים.

            הסניגור הנכבד, שהחל את טיעוניו עוד בישיבה קודמת בפני כב' השופטת ד' פלפל, כאשר ביקש להזמין תסקיר מטעם שירות-המבחן, על-מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר, לא חלק - אז כהיום - על טיב התשתית הראייתית שבידי התביעה להוכחת המעשים המיוחסים למשיב, ואף לא על קיומה - כך התרשמתי - של עילת מעצר.

            הויכוח, איפוא, הוא האם ניתן לענות על תכלית המעצר, לאחר שקיומה של עילת מעצר מוברר, בדרך שהיא פחותה מן העיצום המירבי, שעניינו שלילת חירותו של המשיב לחלוטין. עוד בישיבה הקודמת הוזמן התסקיר, והוא הוגש לקראת הדיון היום.

            מן התסקיר אפשר ללמוד גם על אישיותו של המשיב, קורות חייו, ושאר פרטים אישיים נחוצים לצורך בחינת העניין. כך ניתן ללמוד את הדבר כי למעט הרשעה אחת משנת 1990, בעבירת תקיפה, הוא לא הורשע בפלילים ואף לא נפתחו כנגדו תיקים נוספים. בהקשר זה, קצין-המבחן, מר זאהר חאג'-יחיא (ואני מציין את שמו, כדי לחזור אליו מאוחר יותר), דיבר על תיפקוד תקין של המשיב, דרך-כלל. לקצין-המבחן הוצעה חלופת מעצר, והוא מזכיר אותה בתסקירו, הבהיר והמפורט באופן בולט, ואף סבור - בסופם של דברים, כי הערב המוצע אף עונה על הצרכים, ובסיכומו של דבר הוא ממליץ על קבלת החלופה המוצעת. להזכיר, המדובר בדודו של המשיב, המתגורר בערערה, אשר נטל על עצמו לסייע למשיב, לערוב לו ולפקח עליו. קצין-המבחן סבור גם כי הוא יוכל להציב לו גבולות, שכן המדובר בערב אמין, שיש בכוחו למלא תפקידו כהלכה, וליטול אחריות, תוך שהוא מודע לחובתו גם לדווח על הפרות אפשריות.

            ברקע ענייננו עומדת גם "סולחה" שנערכה בין שתי המשפחות, וקצין-המבחן התרשם, לאחר ששוחח עם האדם שאירגן את ה"סולחה", כי משפחת המשיב נטלה על עצמה אחריות לתהליך, גילתה מחוייבות, ולדבריו שני הצדדים מעוניינים בכיבוד ההסכם ביניהם. התובע המלומד ניסה לטעון כנגד האמור בכתב ה"סולחה" עצמו, ועל כך שהמשיב עצמו איננו חתום עליו, וכן על פרטים שונים שבכתוב, בכל הנוגע לענייננו, או שאר דברים הכרוכים בו.

            אף כי אין אני מומחה לענייני "סולחה", נפל בחלקי לעסוק בעניינים אחדים שהייתה כרוכה בהם "סולחה", ולמדתי גם את אופן ניסוחה. אינני רואה בכתב "סולחה" זה שוני מכתבי "סולחה" אחרים, הנערכים בין משפחות (ולאו-דווקא בין המעורבים הישירים). חזקה עליי עמדתו, בעניין זה, של קצין-המבחן, ואת שמו ציינתי, כך שמובטחני כי הוא מבין גדול ממני בענייני "סולחה". אם הוא בדק את מצב העניינים והתרשם, בין היתר, מן ה"סולחה" שנערכה, מריחוק החלופה מאזור המריבה ומשאר הפרטים הענייניים, עד כדי המלצה לקבל את החלופה המוצעת, עמדתו זו מקובלת עליי.

            נותר לי עניין אחד לעסוק בו, והוא שאלת הערכת הסיכון שבמצבו של המשיב. אינני סבור כי נציג התביעה המלומד ירד לסוף דברי קצין-המבחן בשאלת הערכת הסיכון הזה. אם קוראים היטב את האמור בסיפא של תסקיר שירות-המבחן, הרי שקצין-המבחן לא יכול היה, כך כתב, להעריך את הסיכון הזה, בשל הפער בין תפקידו התקין בדרך-כלל של המשיב, לבין חומרת האישומים הנוכחיים. זה ותו לא. אין המדובר על קושי הנעוץ בעניינים פוזיטיביים, אלא, כפי שהזכרתי לעיל. עם זאת, אמר קצין-המבחן, כי החלופה וה"סולחה", ויתר הנסיבות, יש בהן כדי לצמצם את הסיכון במצבו, ועל-כן באה, בסופו של דבר, ההמלצה החיובית.

            כלל הוא אצלנו כי אין נוקטים בעיצום המירבי של מעצר עד תום ההליכים, אלא אם כלו כל הקיצין, ואין בנמצא חלופה ראויה העשויה להשיג את תכלית המעצר, כשלעצמו. חומרת המעשים עצמם איננה שיקול מובנה לצורך הזה, אם כי היא עומדת ברקע הבדיקה כולה. ככל שהמעשים חמורים יותר, כך גם הסיכונים הצפויים.

            שקלתי את האמור בתסקיר קצין-המבחן, ונראה לי כי עניין לנו במקרה שבו ניתן לקבל את המלצתו. חלופת המעצר מאיינת את הסיכונים הקיימים, היא מרוחקת, הערב אמין, ואפשרויות הפיקוח שבידו טובות. אם אקבל את ההמלצה, יקטן מאוד הסיכון הצפוי, מה עוד שנערכה "סולחה" בין שתי העדות הניצות.

            על-כן, בכפוף לבדיקה מיידית את זהות הערב (בדקתי את תעודת-הזיהוי, ושמעתי מפיו כי הוא מקבל על עצמו אחריות מלאה, כפי שהצהיר בפני קצין-המבחן), אני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים:

(א)       ישהה ב מעצר-בית מלא בערערה בנגב, בית 108, בביתו של דודו אחמד חמדאן אבו-צעלוק, ת.ז. 56312135.

(ב)        יפקיד ערבות עצמית בסכום של 20,000 ש"ח.

(ג)        ימציא ערבות צד ג' בסכום של 20,000 ש"ח, ש תיחתם בידי דודו אחמד חמדאן אבו-צעלוק, כנזכר.

(ד)        הפקדה במזומן בסכום של 10,000 ש"ח, עם ארכה של 48 שעות.

(ה)       אני אוסר על המשיב ליצור קשר כלשהו עם מי מבין המעורבים בעניין.